תרבות ישראל- מספרים את סיפור המשפחה ה1

בשנת 1959 עלינו לארץ בגלל שההורים שלנו האמינו שהמקום של היהודים זה בארץ ישראל. כשעלינו לארץ היה לנו מעט כסף אבל בכל זאת היתה לנו שמחה גדולה בלב. עלינו ממדינות מאוד שונות מארץ ישראל[סבתא מרוסיה וסבא ממרוקו]. סבא:"אני עליתי לארץ בגיל חמש יחד עם שלושת האחים הגדולים שלי.ההורים שלי ושאר האחים הצטרפו אלינו כעבור מספר חודשים". סבתא:"אני עליתי לארץ בגיל שמונה יחד עם שני האחים שלי וההורים שלי". כשעלינו לארץ הלכנו לגור באור עקיבא ובגלל שהמצב הכלכלי היה קשה גרנו בצריפים. השנים הראשונות בארץ היו מאוד קשות כי להורים שלנו היה קשה למצוא עבודה ולנו הילדים היה קשה להסתגל לארץ. לאט לאט התרגלנו למדינה החדשה, למדנו את השפה והכרנו חברים חדשים. למרות כל הקשיים אנחנו שמחים שעלינו לארץ והקמנו פה מדינה ומשפחה.

בלוג על העלייה לארץ ישראל מאיזה ארץ הגעתם לארץ ישראל? הגעתי: מלוב. איזה שנה וגיל עליתם לארץ?   עליתי בשנת 1952 בגיל 5. איך הגעתם לארץ ישראל במטוס \ אוניה?   הגענו לארץ   המוצא באוניה. מה היו המנהגים שלכם בארץ המוצא?,    "הבסיסה"-    מנהג "הבסיסה" זה מנהג שכל ליל ראש חודש ניסן ניקרא בפי יהודי לוב משם "ליל בסיסה".   איזה חפץ מסורתי מאפיין את ארץ המוצא?,    "המרזה": המרזה הוא חפץ העובר אצלנו מדור לדור ועליו בחרתי לספר, הוא מכתש ועלי עשויים מברונזה. איזה מאכל מיוחד אתם זוכרים מהילדות?    אני זוכר את היויו [כדורי דבש] וקוסקוס. איזה שפה דיברתם לפני שעליתם ארצה?   דיברנו ערבית לפני שלמדנו לדבר עברית. איך היה עבורכם ההתאקלמות בארץ?   ההתאקלמות בארץ בהתחלה היתה קשה גרנו באוהלים, לא היה כבישים הכל חול מה הייתה הרגשותיהם ומחשבותיהם כשהגיעו לארץ?,     ההרגשה שלהם הייתה שמחה וכייפית כשהגיעו לארץ, היה בשבילם רצון   והתרגשות לעלות לארץ ישראל[ היו גאים]. כמה זמן תכננתם לעלות ארצה? ההתכוננות ל...

נולדתי ב- 1898 בשפיה. אמי חנה נולדה באניה בדרך מוילנה לארץ ישראל והיא גדלה בירושלים בשכונת בתי אונגרין. אבי משה היה ילד קטן כשעלה לארץ מרומניה כמה שנים לאחר מכן שניהם עברו דירה לזכרון יעקב. בשנת 1901 משפחתי היתה אחת מתוך 25 המשפחות שהקימו את כפר תבור. אבי משה היה מנהיג הכפר. אני גדלתי ולמדתי בכפר תבור. כשהייתי בוגר למדתי בבית הספר החקלאות "מקוה ישראל". אני הייתי חבר באגודת "בני בנימין". בשנת 1928 עברתי מכפר תבור כדי לייסד בשרון את נתניה. הנסיעה אדמת אום חאלד ארכה שבוע ימים והיתה מפרכת. הייתי שותף לחריש התלם הראשון. כשמעפילים הגיעו לנתניה הכנסתי אותם לביתי ודאגתי לכל מחסורם. נשאתי לאישה את אסתר גורקי ונולדו לנו 4 ילדים: גרשון, מקסימה, יוסי וחננאל.  

סיפור עלייתה של סבתא רבקה ארצה סבתי מצד אבי רבקה סיפרה לי על הדרך שבה עלתה לארץ מסלובקיה ארץ לילדת. הימים היו אחרי מלחמת העולם השנייה 1945/1948 והוריה של סבתי חזרו ממחנות הריכוז באושויץ ושכול רכושם היו הבגדים שעל גופם וכל רצונם להקים משפחה ולהמשיך בחייהם אחרי שהמלחמה גפתה מהם מחיר כבד ושכל המשפחה למעט ארבעת אחיותה של סבתא רבתא ואחות אחת של סבא רבא השאר נספו במלחמה. סבתא רבתא אמה וסבא רבא יצחק היכרו בסלובקיה בעיר סנטוש נישאו וילדו את סבתי רבקה. החיים בסלובקיה לא העירו פנים ליהודים וחזרו לעיר הולדתם הייתה אנטישמיות רבה והפרנסה הייתה מאוד קשה. סבא רבה יצחק אסף בכספי בשוק השחור שהיה אסור איך קיים אותם כלכלי. בשלב מסוים שהתחילו להרגיש את כול האוינות נגדם ישבו המשפחות בערב וטיקשו מה לעשות  מצד אחד צכו סלובקיה החלה לסגור את הגבולות ולא היפשרה ליהודים לצאת מהמדינה והדרך היחידה לצאת הייתה באמצאות מורי דרך סלובקים סתמורת סכום כסף רב היו מבריחים את היהודים לגבול. המשפחה הרחה טיול קשה בערב מכיוון שהיו מורי דרך ששדדואת היהודים וגם מצאו אותם לרשויות במקרה הטוב וערב לפני כן הייתה משפחה שלא ...

בשנת 1964הייתי בת 24 עליתי עם הורי ממרוקו לארץ ישראל. מפני שהוריי היו מבוגרים, לא היה מי שיעזור להם לעלות לארץ ישראל, מפני שכול האחים שלי עלו לאר ישראל כשהייתי בת 3 שנים ובקושי הכרתי אותם. ברגע שעלינו למטוס הייתה התרגשות גדולה. וכשנחתנו התרגשות הייתה גדולה יותר מפני שפגשתי את כול האחים שלי אחרי הרבה שנים שלא ראיתי אותם. בשדה התעופה האחים שלי עזרו לנו ואז לקחו אותנו לסוכנות היהודית שנתנה לנו בית בחיפה. כשעגנו לבית היינו כול כך מותשים ולא הצלחנו לישון מרוב שמחה והמתח נפשי. אחי הגדול לקח אותנו לעיר אשקלון ולאחר מכן, חזרנו לבית שלנו בחיפה. הוריי דאגו שאני אלך לקיבוץ (יגור) ללמוד את השפה העברית. עבדנו שם בפרדס, במטבח ובבית ילדים לאחר שישה חודשים שלמדתי את השפה העברית יצנו לחפש עבודה. התחלתי לעבוד במפעל תרופות (טרו). סבא שמע שאני הגעתי לארץ ישראל והוא חיפש אותי באמצעות חברים ומשפחה. וכשמצה אותי החלטנו להתחתן ואז עבדתי בתע שייה צבעית ועברנו לגור בנתניה, וגידלנו 3 ילדים .

היום זהו היום הגדול ,היום אנו עוזבים את קזבלנקה עיר הולדתי בדרכנו לארץ הקודש. אבא הסביר לי שלפנינו מסע ארוך. אנחנו צריכים לעלות על שתי אוניות ,הראשונה בשם " קוטוגיה למוסי"  שבצרפת והאוניה השניה בשם "גילדן אולס". אני האח הבכור במשפחתי ולבקשתם של אבי ואמי אני צריך לעזור להם עם האחים הקטנים שלי בדרך לשתי האוניות. אפילו לקחתי מארץ הולדתי משחקים שאני והאחים שלי יוכלו לשחק איתי  בשביל שאני יעסיק אותם .כמו המשחקים חמש אבנים וציקה ציקה לבוריקה . סיימנו את מסע האוניות שנמשך  שבוע ימים , בדרכנו אל נמל חיפה. כשהגענו לארץ הגענו לתקופת "צנע", לחם בהקצבה ,חצי ביצה קשה לאדם ביום או מרגרינה לפי תלושים. אנו מאוד מאוד מתרגשים לעלייתנו ארצה  למרות שהגענו בתקופה לא כל כך טובה של חוסר וצנע.   אחרי שנים רבות חזרתי לבקר במרוקו , בבית הספר שלמדתי בו , בבית שגרתי בו, בגינה המשותפת של כל השכנים שהיו לי אז .    מאוד התרגשתי לראות את הדברים של ילדותי במרוקו.

נשארנו לבד אמי ואני בבית הגדול בעיר איזמיר שבטורקיה המצב הכלכלי בארץ לא היה טוב ואמי התקשתה לפרנס אותי ואת אחיי ולכן לאחר מות אבי אחיי עלו לארץ במסגרת "עלית הנוער". גם משפחתה של אמי עלתה לארץ ואמא עשתה הכל על מנת להשיג את הכסף לעלות גם כן לארץ הקודש. אני ואמי תכננו במשך שנה לעלות ארצה. כשעלינו לאוניה אל ארץ ישראל געגועים לאחי הגדולים ותחושת הסקרנות לחוות חיים חדשים הייתה גדולה מאוד. העליה לארץ ישראל הייתה מאוד מסקרנת  ואי הוודאות מה היה , היכן נגור , איך נסתדר  בחיים החדשים גרמה לי מחשבות רבות…  כשהגענו ארצה קיבלנו מהסוכנות היהודית דירת מגורים [בשכירות] קשיי השפה והפרנסה הקשו מאוד על קליטתנו במדינה. לאחר מכן התאקלמותנו במדינה נעשתה קלה יותר ולאחר שהתבססנו כלכלית ושלמדנו את השפה ואת התרבות הישראלית אני מאוד שמח לחיות פה!!!!!!!מנהגים שהשתרשו בטורקיה כמובן שאימצנו אותם פה בארץ כגון:המשכנו לדבר את השפה הטורקית ,המאכלים והמשחקים ששיחקנו.. התרבות והשירים בטורקית !!

העלייה מטורקיה של שלמה! שלום שמי שלמה אני נולדתי בשנת 1955 בטורקיה. אני ומשפחתי תכננו לעלות לארץ ישראל במשך שנתיים, כן, הרבה מאוד זמן. אני עליתי לארץ ישראל בשנת 1960, בגיל 5. כן, גיל קטן מאד לעלות לארץ ישראל. ארץ אחרת לגמרי שאני לא שמעתי עליה בכלל.   בעזרת הסוכנות היהודית אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל. עלינו לבד בלי שהכרנו אף אחד. למזלנו, חיכו לנו קרובי משפחה בחיפה. כך היו לנו קרובי משפחה שעזרו לנו להכיר את המדינה ולהתאקלם. אני נשארתי בקשר טוב עם המשפחה ועם החברים שנשארו בטורקיה. כל זמן מה אני ומשפחתי נסענו לטורקיה כדי לבקר אותם. לא ידעתי עברית, ילד בגן שלא יכול לדבר את השפה שכל הילדים האחרים מדברים. אני תקשרתי עם הסביבה בעזרת הידיים. אנשים וילדים לא הבינו מה אני רוצה מהם, הם אמרו שאני מתנהג כמו תינוק. עד שלמדתי את השפה העברית, השפה שכולם מדברים בארץ ישראל. אני ציפיתי למשהו אחר לגמרי. ההתאקלמות שלי ושל המשפחה שלי היתה קשה. עבודות הכפיים לא התאימו להורים שלי וזה היה להם קשה. הם היו צריכים לעבוד קשה מאוד בשמש, בחום של ארץ ישראל. הם היו חוזרים הביתה עייפים מאוד כ...

אני שרה נחמני, עליתי מפולין בשנת 1935 בגיל 7. לא ידעתי הרבה  למה אנחנו לא בבית? איפה אנחנו? עליתי באונייה מפני שאז לא היו מספיק מטוסים. ההורים שלי, ראובן וציפורה לא היו לחוצים מכיוון שזה לא היה משהו שאסור לעשות, לפי החוק זה היה מותר לגמרי. רצינו מאוד לעלות לארץ מפני שאנחנו יהודים וכל המשפחה שלי הייתה בישראל וכולנו רצינו לראות אחד את השני וזה מה שגרם לנו לרצות לעלות לארץ. עלינו לארץ ישראל שהמצב הכלכלי שלנו של ההורים שלי היה מעולה, הם עבדו בעבודות פשוטות כמו למשל להיות שומרים. מפני שלא היו הרבה אנשים שעובדים בעבודות האלה אז הם התפרנסו מהעבודות האלה. אני גאה עם ההחלטה שלי מפני שבארץ ישראל הקמתי משפחה הכרתי את הבעל שלי צבי, ויש לי כרגע שני ילדים ששמם עודד ורוני. האירועים המיוחדים שאני מספרת לכם הם על המשפחה שלי. 1. הבעל שלי היה לוחם בצבא, במלחמת העצמאות שהייתה בשנת 1948 הבעל שלי נהרג. זה היה עצוב ובגלל זה הבעל שלי הגדול עודד קרא לבת האמצעית שלו צביה על שמו. 2. הבן הגדול שלי עודד החליט ללכת בדרך כמו אביו התגייס לצבא, היה מפקד בצבא ויצא לשליחות ברומא שבאיטליה עם ה...

העליה שלי שלום שמי חיה ואני נולדתי בשנת 1904 בשיראז שבפרס. כשהייתי בת שנה ב-1905 אני ומשפחתי עלינו ארצה. אנחנו עלינו לבד, ולמעשה היינו צריכים לברוח מפרס. לקח לנו המון זמן לעלות לארץ כמעט שנה, בגלל שפעם אחת אבי שהיה רב גדול מאד עלה עם שני ילדיו וכעבור שנה אמי עלתה לארץ עם עוד שני ילדים ובניהם אני. כאשר אני הקטנה ביותר, חנה הבכורה ועוד שני אחים עזרא ויוסף. כשהגענו לארץ לא היה לנו שום דבר, ועוד כשהיינו בפרס אבי כתב עשרות ספרי יהדות ונאלץ להשאיר אותם בפרס. כשהגענו לארץ אבי כתב את כל הספרים הללו מחדש. כשנכנסנו לעיר הקודש, ירושלים היא מלאה את כל הציפיות שהיו לנו. לנו לא היה כל-כך קשה להתאקלם בארץ כי ידענו שפה בזכות התפילות, והתיישבנו בנחלאות של עוד יוצאי פרס ובני משפחה. למשפחתי היה מעט מאד כסף ואפילו לפעמים לא היה לנו מה לאכול, אך אני משפחתי ובעיקר לאבא שלי לא היה כל-כך אכפת כי באנו לחיות חיי רוח בארץ הקודש, להילחם למען הארץ ולא חיפשנו מותרות. לקח לנו שלושה דורות להגיע לרווחה כלכלית, בחמישים שנים הראשונות חיינו בעוני קשה. אני ומשפחתי גם תרמנו לבניית היישוב היהודי בירושלים, ...

יומני היקר               יום ראשון 20.8.1996 שלום יומני היקר שמי איריס ואני באתי מאוקרינה ואני הולכת לספר לכם את סיפור העלייה שלי. היום זה יום גדול בשבילי ואני מתרגשת לעלות לארץ ישראל (שבוע לפני היום הגדול)השעה  עכשיו 12:05 ואני לומדת כול כך הרבה כדי שאצליח במבחן ואוכל לעלות לארץ ישראל                                            27.8.1996 (יומיים לפני היום הגדול) עכשיו השעה 11:34 בבוקר אני בשיא ההתרגשות, היום אני עושה מבחן קבלה לעליה לארץ ישראל בשעה 17:39 המבחן.  ואני חורשת קשה על החומר והמחשבות רצות לי ברוש הם אני יצליח או לא? אני כבר לומדת בארך 4 שעות, ואני הייתי רוצה כבר לעשות את המבחן ולסיים אותו בהצלחה. (שעה אחת למבחן) אני הולכת למבחן ורק מקווה שהוא יהיה קל ויש לי בו זמנית יש לי מחשבות...

עלינו לארץ ישראל מקווקז שבברית המועצות. הגענו לארץ ישראל במטוס. רצינו להגיע לארץ ישראל כי זו מדינת היהודים ולהרגיש שייכים, וזו גם הייתה התקופה שכולם עלו לארץ ישראל. עלינו לארץ ישראל עם כמה מבני המשפחה. התגעגענו למשפחה ולחברים שנשארו שם, אך לאחר כמה שנים הרבה מבני המשפחה והחברים גם עלו לארץ ישראל. היה לא קל בתחילה בארץ, לא הייתה עבודה והיה קשה עם השפה ולגדל פה את הילדים. היו רגעים שהצטערנו שעלינו ארצה ועזבנו את המקום שגדלנו בו והיה טוב שם. אך היום שמחים שאנחנו בארץ ומגדלים פה את הילדים.

שמי צבי אייל נולדתי ב4/11/1945 ובשבועות האחרונים הייתי שותף לאחד האירועים המרגשים ומשמעותיים בתולדות עם ישראל. מאחר ואני דובר הסוכנות היהודית, בחודשים האחרונים הייתי שותף לסוד גדול שנשמר בקנאות גדולה והוא עליית יהודי אתיופיה לארץ ישראל. לא מדובר היה בעולים מאמריקה או רוסיה שהגיעו לארץ בשמחה ובצורה גלויה. מדובר בעולים יהודים מארץ נידחת שאין לה קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. ושם היהודים הסתירו את דתם מפני השלטונות. יהודי אתיופיה שמעו על מדינת ישראל העצמאית שהוקמה, על הכותל ועל בתי הכנסת בישראל. שליחי הסוכנות היהודית( המקום בו אני עובד) אספו אותם מהכפרים הנידחים, הם הלכו ברגל מסע עצום שכל רכושם היה שקית קטנה שהם סחבו על גבם. לראשונה בחייהם הם הגיעו לשדה התעופה ועלו בהמוניהם על מטוסים שהוכשרו לכך ( הוצאו מהם כל הכיסאות על מנת לאפשר מקום לכולם. המטוסים הגיעו לישראל בלילה וסוד זה הוסתר מכל העולם, מכיוון שהוצאנו  אותם דרך מדינה ערבית וחששנו שסוד זה יתגלה ולא נוכל להעלותם ארצה. אני חיכיתי בשדה התעופה כאשר הם נחתו, ההתרגשות הייתה כ"כ גדולה שדלתות המטוסים נפתחו וראיתי או...

שלום שמי תמרה הטל, נולדתי בטוניסיה ב-1944. בטוניסיה אבי היה עורך דין במשרד עורכי דין ואמי הייתה מנהלת חשבונות ,היה לנו בית גדול ומרווח מצבנו הכלכלי היה טוב, היה לנו הרבה כסף ורכוש. ב-1946 כשהייתי בת שנתיים החליטו הוריי לעזוב את טוניס ולעלות לארץ ישראל ביחד עם אחי.  הם   השאירו את כל הרכוש והכסף שהיה לנו בטוניסיה ואלו לארץ ישראל בלי כלום. אני לא זוכרת הרבה מתקופת העלייה (כי הייתי בת שנתיים)   אבל מהסיפור של הוריי ואחי אני יודעת שהגענו דרך חופי אלג'יריה באונית מעפילים,   לקח לנו מספר ימים ארוכים להגיע לארץ ישראל, למחנה העולים בבנימינה. בהתחלה גרנו באוהל, לאחר מכן העבירו אותנו לחדר בלי מים ובלי חשמל. שגרנו בחדר לא היה מטבח להכין אוכל  אבא היה עומד בתור עם העולים האחרים כדי לקבל את האוכל לכל המשפחה . ב - 1950 שהייתי בת 6 היה חורף מאד קשה, גלי קור וגשמים החלו לרדת בינואר, אני זוכרת סופת שלגים שכיסתה מחנה העולים בבנימינה בשכבת שלג עבה. היה לנו מאד קר והשמיכות שנתנו לנו לא הספיקו לחימום. הוריי היו חברים בתנועה ציונית שהשפיעה עליהם לעלות לארץ ישראל. כשהגיעו לארץ...

מאת: ניקול גרינהולץ. אני רוצה לשתף אתכם במסע העליה שלי לארץ ישראל. לאחר שנים של מגורים בצרפת קיבלתי החלטה יחד עם בעלי - לעלות לארץ ישראל. כמובן שההחלטה לא הייתה פשוטה, כי, מצבנו הכלכלי היה מעולה והייתי כבר אמא ל 2 ילדים משפחה מסביב והמון חברים הווי ותרבות עשירה בצרפת. ידעתי שהעליה למדינת ישראל השינויים הרבים שנחווה , האוכל התרבות ושאר השינויים עלולים לגרום לי לגעגוע רב לצרפת. אולם,ההחלטה כבר התקבלה בשנת 1981 עלינו ארצה בעלי ו 2 ילדיי. אולם היינו מאוד שלמים ומגובשים עם ההחלטה התמודדנו עם כל הקשיים שהיו כרוכים במהלך  זה: שפה חדשה, התאקלמות, מציאת מקום עבודה ומגורים, קושי רב בקרוא וכתוב בשפה העברית. כיום, לאחר שלושים שנים, אני שלמה ומאושרת לחיות ולגדל את ילדיי ונכדיי בארץ ישראל.

מרץ 1951 שלום יומני היקר , אנחנו אמורים היום לנסוע ממרוקו לצרפת. בצרפת נישאר כחצי שנה ולאחר מכן נהפליג באוניה לארץ ישראל .   אני כל כך מחכה ליום הזה שבו נעלה על האוניה ונפליג לארץ הקודש . ספטמבר 1951   יומני היקר , הגיע היום שבו אנו עולים על האוניה. אני כל כך מתרגשת וגם מפחדת לעלות לארץ ישראל מכיוון שאני מפחדת שההתאקלמות בארץ תהיה קשה וגם מתרגשת שסוף סוף אני אהיה בארץ הקודש . ההפלגה אמורה להימשך מעל שבועיים . דצמבר 1951 שלום יומני היקר , החששות שלי לגבי ההתאקלמות גוברים, קשה לנו מאוד,  אני לא מבינה את השפה ובכלל לא מכירה עדיין את הסביבה . יש לנו אוכל בהקצבה ומים בקושי. אנחנו צריכים ללכת 2 קילומטר כדי לקחת מים בדליים , וקונים אוכל עם קופונים שמקציבים לנו לפי גודל המשפחה . אנחנו ישנים בתוך אוהלים שבקיץ חם ובחורף קר מאוד ולפעמים שיורדים גשמים אנחנו נרטבים והאוהל עף ברוח . אבא ואמא עדיין לא מצאו עבודה, כנראה ואבא יעבוד בפרדס, אני מקווה שלא יהיה לו קשה מדי כי זו עבודה פיזית שדורשת הרבה מאמץ . מרץ 1952 יומן יקר , אני מאוד ג...

מאז ומעולם משפחתי אהבה את ארץ ישראל. אומנם גרו בטורקיה אבל ליבם היה בישראל. הם החליטו לעלות לישראל כי זו הייתה ארץ מולדתם. הם לקחו עמם למסע מזוודות עם בגדים מועטים וקצת כסף. את בייתם השאירו למשפחתם שנשארה בטורקיה היה להם בית פרטי מפואר באיסטנבול. הורי עלו יחד עם ארבעת ילדם [אני עוד לא נולדתי].הם עלו לארץ על עוניה גדולה ששמה מעפילים. הורי היו נרגשים מאוד להגיע לארץ מולדתם!. לקח להם יממה וחצי להגיע בגלל שעגנו מספר פעמים. הם בחרו לעלות דווקא למדינת ישראל כי זו הייתה ארץ מולדתם, כי הם היו ציונים שהגיעו ארצה היה להם מאוד קשה מבחינה כלכלית, הם עבדו בחקלאות ובבניה, משרד השיכון הביא להם דירת עמידר בשכונת עליה שביפו. לפני זה אמי הייתה עקרת בית ואבי היה חקלאי. הם היו מאושרים שהגיעו ארצה והולידו שם 6 ילדים שמותם הם: רוזה, אסתר, מזל, רבקה, יוסף ואני יצחק. כעבור 22 שנים בשנת 1978 התחתנתי עם אשתי שרה. אחיה עבר את מלחמת יום הכיפורים בגיל 19 בטור לוחם בחיל השריון מטרתו הייתה להגן על מדינתנו! משפחתו פחדה שיקרה לו משהו אך הוא לא פחד והלך לשם עם כמה חברים. כעבור שבוע של ימים הוא חזר בריא ושלם! מצ...