נוייה הדר- עלייתי ממרוקו, מפי ד"ר יצחק בן צרויה
עלייתי ממרוקו, מפי ד"ר יצחק בן צרויה
בשנת
1956 כשהייתי בן שנה וחודשיים עלינו מהעיר פורטיולטה שבמרוקו, הוריי ושבעת אחיי.
המניעים
לעלייה היו ציוניים, אמא מספרת שבנוסף לכך לאחר שהצרפתים עזבו את מרוקו ומרוקו
קיבלה את עצמאותה החלו התפרעויות של מוסלמים אשר סיכנו את שהותם במרוקו, למרות
הגנתו של המלך המרוקאי על המיעוט היהודי.
לאחר מכן
הגענו מנמל פורטיולטה, עיר מגוריי, לעיר מרסיי שבצרפת. במחנה עולים במרסיי, שם
התבצעה קליטת עולים ראשונית משם הגענו לנמל חיפה על סיפונה של אוניית "
ארצה".
הקליטה
בארץ התבצעה במחנה עולים שנקרא "שער העלייה". רכושנו היה דל, אמי רחל
לקחה איתה מכונת תפירה ומעט דברי ערך ואבי חיים לקח איתו זוג אופניים כדי לאפשר לו
ניידות.
המצב
בארץ היה לא טוב, גם סבא וסבתא היו צריכים לעבוד בכל עבודה מזדמנת כדי לעזור לפרנס
את הבית. גרנו בצריפון בגודל של כ- 50 מטר מרובע כל המשפחה, ביישוב שהיה מעברת
עולים. לא היה חשמל, השתמשנו בעששית, והשירותים היו בתא מבודד קטן מחוץ לבית.
למרות זאת התקופה לא הייתה לנו טראומטית כילדים, להיפך. אני זוכר את התקופה הזו
כעשירה מאוד בחוויות.
יש
לציין, שהייתה חוויה טראומטית אחת לילדי המשפחה הצעירים, והיא הטיפול המיותר והקשה
כנגד "גזזת" שכלל הקרנות חזקות לקרקפת לאחר הכנה של תלישת שיער
באמצעות סוכר נוזלי רותח על הראש...
הורי
עבדו בכל עבודה מזדמנת, אבי עבד בתנובה ובפרדסים ואמי גם עבדה בחקלאות, תקופה
מסוימת אמי טיפלה בילדי משפחת סטימצקי, בעלי רשת חנויות הספרים הידועה. בנוסף תפרה
ועבדה במפעל סוודרים בקדימה.
בשנת
1973 התגייסתי לצבא. בפרוץ מלחמת יום כיפור, כטירון שסיים שלב א', הציבו אותנו
בצפון כדי להכין את הטנקים ולאבזרם. עבדנו כל הלילה, לא היה זמן להגעת מובילי
הטנקים אז הם נאלצו לנסוע מהגליל לרמת הגולן על השרשראות. מלחמת יום כיפור התחילה
בשעה שתיים בצהריים בדיוק. כשהסתיימה המלחמה הציבו אותנו בסוריה במוצבים "תל
מסחרה ותל חרה".
בשנת
1982 מלחמת שלום הגליל, כשהייתי כבר רופא שיניים במילואים, עברתי במשאית -קרון של
מרפאת שיניים ניידת בין המוצבים מדרום ללבנון והענקתי טיפולי שיניים לחיילים
שנזקקו לו, כאלו שלא התאפשר להם להגיע לטיפול בארץ. ושאלתי בצחוק
"מי
מעוניין בטיפול שניים בחינם וללא הרדמה ?"
תגובות
הוסף רשומת תגובה